סיפור ההחלמה שלי מקרוהן

אני חושבת שהסיפור שלי הוא לא פחות ממדהים, באור שהוא שופך על פוטנציאל הריפוי האדיר שגלום בנו, במה הוא חושף על הידע הטבעי הבסיסי שכל בעל חיים מתפתח איתו בעולם ושנשכח מאיתנו, ובמה שהוא חושף על הכשל הבלתי נתפש של תעשיות הרפואה והמזון שהחברה שלנו למדה לסמוך עליהן כל כך למרות נזקים אדירים שהן גורמות.

חליתי בקרוהן בגיל 10, גיל מוקדם יחסית, ואת הילדות המאוחרת והנערות המוקדמת ליוו כמויות גדולות מאוד של סטרואידים. את השנים האלה שאמורות להיות שנים של תום, צחוק ושחרור מדאגות עברתי עם כאבים, נפיחויות נוראיות, תנודות לא טבעיות ומשגעות במצב הרוח, שעירות יתר, הזעת יתר, פצעים על העור וחרדות. בגיל 20 הגוף שלי היה מכור לסטרואידים, לא יכולתי להפסיק לקחת אותם אבל במקביל הם כבר לא עזרו לי. בשלב הזה הייתי מגיעה אחת לכמה חודשים לאשפוז עם התקפים קשים, וכאבים איומים.

זכורה לי פעם אחת שפלה במיוחד בה הייתי מאושפזת במחלקה פנימית, במצב של צפיפות יתר, שכבתי במסדרון התפתלתי מכאבים, הרגשתי שאני עומדת למות. הייתי מוכנה לעשות הכל באותו רגע כדי להפסיק את הכאבים. בגלל הסיכון שהיה באותו זמן לחסימת מעיים הרופאים סרבו לסמם אותי במשככי כאבים כך שהתפתלתי ללא מרגוע.

בשלב כלשהו פשוט כבר לא היה אכפת לי מכלום, תפסתי את האחות שעברה בשמלה והתחלתי לצרוח שאני לא אעזוב עד שהיא תזריק לי מורפיום (אחת לכמה שעות הרופאים היו ניאותים להזריק לי מורפיום כדי להקל עלי ועל עצמם קצת). האחות היתה חסרת אונים וראיתי את השפל שלי עצמי בעיניים שלה.

שפל נוסף היה לפני 4 שנים, וזה היה האחרון בסדרה של חוויות איומות. הייתי מאושפזת אז במחלקה כירורגית אחרי חסימת מעיים קשה, עם זונדה באף. זונדה – לא ברור מה יותר גרוע, חסימת המעיים או הזונדה עצמה, צינור שמושחל דרך האף לקיבה ופוצע את כל הדרך. הרגע שהוציאו לי הזונדה – כל כך שמחתי שבאים להוציא – אבל ההוצאה היתה איומה, נחשול של דם זרם לי מהאף לתוך כלי שהאחות הביאה במיוחד וכל שנייה בתהליך ההוצאה הרגיש כמו עינוי בלתי נתפס.

בחודש שאחרי השחרור מאותו אשפוז המצב לא השתפר. הייתי מרותקת למיטה, וכל דבר שאכלתי עשה קטסטרופות בבטן שלי. אחת לשבוע אבא שלי היה נושא אותי לאוטו כי לא הייתי מסוגלת ללכת, ומשם על כיסא גלגלים למיון, ועוד חסימה ועוד חסימה, בלי סוף.

הרופאים דרשו שאקח סטרואידים והזהירו שיש כבר צורך להתכונן לניתוח אם המצב לא ישתפר במהרה. בשלב הזה החלטתי שדי כבר, אני רוצה לבדוק בעצמי אם יש פתרון למצב שלי. הייתי אז בת 32, אחרי 22 שנה של מחלה בלתי נסבלת, חרדות, הידרדרות ופרוגנוזה מאוד לא מלבבת. זה היה אחרי כשנתיים בהם הייתי כבר טבעונית מטעמים מוסריים. הטבעונות חשפה אותי למאחורי הקלעים של תעשיות המזון והרפואה והבנתי שהידע שהציבור הרחב חשוף אליו בכל הקשור לבריאות, והידע שהרופאים מונחים לפיו, לא בהכרח מועילים עם האדם הפרטי, החברה או המערכת האקולוגית של כדור הארץ (ובטח שלא עם בעלי החיים, אחינו על הכדור הזה). במובנים האלה כבר היה לי צוהר לשפוט את הדברים בצורה אחרת ולהאמין שיכול להיות מענה לבעיה שלי, מענה שלא חשוף לציבור הרחב.

התחלתי לחפור באינטרנט, קראתי ספרים, התייעצתי עם אנשים בארץ וברחבי העולם. חיפשתי עדויות על החלמה מקרוהן. יש לי רקע מדעי מסוים מלימודי באוניברסיטה ומשנתיים בהן למדתי ועבדתי במעבדות ביולוגיות, כך שגם המידע הקונבנציונלי יותר היה נגיש לי. אחרי כמה שבועות של חפירות התמונה התבהרה לי ומצאתי שגישה בשם "ההיגיינה הטבעית" עזרה להמון אנשים ברחבי העולם להבריא מקרוהן וקוליסטיס ולעוד מחלות קשות רבות שנחשבות בגישה המערבית לחשוכות מרפא.

ההיגיינה הטבעית גורסת שבשל טבעה של האבולוציה, כל בעלי החיים בטבע מחזיקים במנגנון גופני טבעי שבו הגוף מרפא את עצמו בכל הזדמנות אפשרית. ושאם ינתנו לגוף התנאים הטבעיים הוא עצמו כבר ידע מה לעשות. כך, כל שעלינו לעשות כדי לרפא מחלות כרוניות זה לזהות מהי ההפרעה שאנחנו מציבים בפני תהליך הריפוי הטבעי של הגוף, להסיר את ההפרעה ולאפשר לגוף מנוחה כדי שיוכל לרפא את עצמו. במילים אחרות – תפקידנו הוא לפנות את הדרך ולהפסיק להפריע לגוף לעשות את העבודה שלו.

עוד בגישת ההיגיינה הטבעית מכירים בכך שהמזון הטבעי ביותר לאדם, זה שליווה אותנו בצורה הדומיננטית ביותר ברוב המוחלט של שנות ההתפתחות שלנו, הוא פירות וירקות. פירות ירקות… מצחיק! אם היו אומרים לי בכל שנות המחלה שלי שעלי לאכול פירות וירקות כדי להירפא הייתי אומרת שיחפשו מישהו אחר שיסכים להתאבד לפניהם כך. פירות וירקות תמיד היו גורמים לי לסימפטומים מאוד לא נעימים ואם לא הייתי מקפידה להימנע מהם הם היו יכולים אפילו לעורר התקף של ממש. אבל תוך כדי הקריאה והחקירה שלי למדתי איך נכון לאכול פירות וירקות במצב של התקף. יש פרקטיקה שלמה ועם הקפדה נכונה אפשר לעשות את זה, ולא רק שאפשר – זה מה שריפא אותי!

שלושה חדשים אחרי שהתחלתי ליישם את ההנחיות הרגשתי יותר טוב מכפי שהרגשתי אי פעם בחיי. העיכול שלי היה יותר ויותר טוב, הרגשתי קלילות, שמחה אמיתית, אנרגיה שהלכה והתחזקה, רעננות ורוגע. קשה להסביר את ההשפעות הרגשיות המאוד חזקות שאורח החיים הזה מביא עמו. לא רק שחרור מכובד פיזי שליווה אותי כל החיים, אלא גם עצם החיבור לגוף, התחושה שיש פשר מאוד ברור לתגובות של הגוף. הרי הרפואה הקונבנציונלית לימדה אותי שהגוף שלי מקולקל, שתגובותיו שרירותיות ואין טעם לנסות להבין אותו. ההיגיינה הטבעית לימדה אותי מה הגוף מנסה לומר לי, והתפתח אצלי אמון רב בגוף, בדרך שהוא עובד, ובאופן רחב יותר בטבע, בחיים, באינסטינקטים שלי ושל היקום, אם אפשר לנסח את זה בצורה כמעט רוחנית.

חזרתי לרופאה שלי אז, בעודי במצב של התקפים חסימתיים חוזרים ונשנים, והודעתי לה שאני עוברת לתזונה של פירות וירקות. "אם את מתכוונת לאכול פירות וירקות לא אוכל להמשיך לטפל בך, את מסכנת את עצמך ואני לא יכולה לשתף פעולה עם זה". אוקי, נפרדנו. נדמה לי שנבואת הזעם של הרופאה רק זירזה את הקסם: תוך שלושה שבועות מהרגע שהתחלתי ליישם את ההנחיות של ההיגיינה הטבעית עברתי ממצב של חולי מטריד ומענה, חולשה קיצונית וריתוק למיטה, למצב תקין. חזרתי לעבוד ולתפקד. היו עוד לא מעט משברים, שנקראים בגישה הטבעית "משברי ריפוי", בהם ישנם כל מני סימפטומים שנובעים מתהליכי הניקוי והריפוי שהגוף עובר, אבל היה קו מאוד ברור של שיפור ושל הרגשת חידוש ובריאות שהלך והתחזק מיום ליום.

אני טיפוס מאוד זהיר, ולמרות כל ההבנות שלי אז עדיין לא הפסקתי לקחת תרופות. חיפשתי רופא חדש, פניתי אליו, הוא שלח אותי לבדיקות, חזרתי אליו ואמרתי לו: "אני מרגישה מצוין, יותר טוב מכפי שהרגשתי כל חיי, אני לא רואה סיבה להמשיך לקחת תרופות. האם לדעתך אוכל להפסיק לקחת אותן?" הרופא הסתכל על הבדיקות ואמר לי שהמצב של הבדיקות שלי מעולה, ושגם הוא לא רואה סיבה שאמשיך לקחת תרופות. והציע שאנסה להפסיק ואראה מה קורה. אז ניסיתי – ומה קרה? כלום! רק בריאות שהלכה והתחזקה מיום ליום.

התהליך הזה, על אף שבעיניי הוא קסום, הצריך התמודדות ומאמץ. היו הרבה רגעים מאתגרים בדרך. ב-4 שנים האחרונות אני ללא תרופות (אחרי 20 שנה של תרופות קשות), והבריאות הולכת ומשתפרת כל הזמן. במסגרת המגמה הכללית הזאת כן היו עליות וירידות, והבכל פעם שהגוף מתחזק הוא מאפשר לעצמו לפרק עוד רקמות חולות ולשחרר עוד רעלים ולהיכנס לתהליכי ריפוי תובעניים שלפעמים מחלישים אותי ומייצרים כל מני סימפטומים. בשנים האלה למדתי שבתוך מסגרת ההנחיות של ההיגיינה הטבעית יש דברים שיותר עובדים בשבילי ויש דברים שפחות, יש דברים שיותר מתאימים למי שסובלת מבעיות עיכול ויש דברים שפחות. התהליך לא הגיע לסיומו ואני לומדת כל הזמן ומשתפרת כל הזמן, אבל המגמה הכללית מאוד ברורה – בריאות שמתפתחת כל הזמן.

בשנים האלה, לצד התהליך שאני עוברת עם הבריאות האישית שלי, התשוקה הגדולה ביותר שלי היא להפיץ את הבשורה. הקמתי את קבוצת הפייסבוק תזונת 80/10/10 טבעונית וחיה שמפיצה את המידע על תזונה המבוססת על פירות וירקות חיים. הקבוצה היוותה מקור למידה לאלפי אנשים ששיפרו את בריאותם בשנים האלה. מהר מאוד התחילו לפנות אלי אנשים לייעוץ ואני מדריכה אנשים שרוצים לשפר את בריאותם ורואה את הקסם קורה לא רק אצלי אלא אצל עוד אנשים רבים. כאן אפשר לקרוא עדויות מדהימות של אנשים שליוויתי בתהליכי שינוי הרגלים והחלמה, וכאן למצוא אוסף מרשים ממש של עדויות של אנשים ששיפרו את בריאותם באמצעות התזונה הזאת, מבעיות של עודף משקל ועד לריפוי מסרטן. רוב העדויות אינן עדויות של אנשים אנונימיים, אלו עדויות של חברי הקבוצה שאפשר להגיע אליהם דרך העדות המתוייקת.

ברור לי שמי שקוראת את זה וסובלת מקרוהן או קוליטיס עשויה לחשוב שאולי אני מקרה מיוחד, שהמחלה שלי לא היתה קשה במיוחד או שהיו לי תנאים מיוחדים שאיפשרו את ההחלמה שחוויתי.

ובטח אחת המחשבות הראשונות היא – "אין סיכוי שאוכל להיזון מפירות וירקות", אולי כי הניסיון הראה שזה לא עובד עבורכן, או שזה מרגיש כמו משהו לא משביע ולא מספק או קשה ליישום או ואו ואו… אבל אני רוצה לומר לכן – אם לומדים את הדרך הזאת רואים שהיא פשוטה והגיונית ויישימה, וככל שמתנסים יותר, רואים יותר עד כמה היא משחררת, עד כמה האוכל מספק, טעים, כיף, יפה והגיוני. ומעבר לכך – הבריאות שווה הכל! בטן נעימה, קלילות, אנרגיה, מצב רוח טוב, ביטחון בגוף, חופש לחיות את החיים ולהגשים את עצמנו כמו שאנחנו רוצות. שחרור מתלות ברופאים. שחרור מהתפריט היבש והתפל שבד"כ מומלץ לחולי קרוהן. אין לכל אלה מחיר. ומעבר לכל יש תקווה, כל כך הרבה תקווה, כל כך הרבה יותר מכפי שהרופאה הקונבנציונלית גרמה לנו לחשוב.

קראו עוד

הדרכה אישית

תכלס, מה יש לאכול באורח החיים הזה

בלוג

צרו קשר

ועוד – אם אתן סקרניות לגבי האפרסמונים בתמונה, קראו כאן.