ארוחת חברות טבעונאית

יצאתי אתמול מארוחת New Year שחגגתי עם חברים טבעונאים. האוכל היה טעים כל כך, וגם צבעוני וריחני, והפה, עיניים, האף וכל החושים שלי התמוגגו ממנו, והחברה היתה מרגשת, מעניינת, קרובה, משפחתית ומשמחת.  וברגע הכל כך שמח הזה התחלתי לחשוב.

חשבתי על כך שאנשים שואלים אותי – "אבל איך אפשר לוותר על כל האוכל הטוב שקיים בעולם בשביל תזונה המבוססת על פירות וירקות? כל הזמן לחשוב על מה שאת אוכלת, להיות מוגבלת", ושאין לי מגוון, ומה אני עושה כשבא לי משהו מנחם? ומה בארוחות משפחתיות? ומה כשאני יוצאת עם חברים? ובמסעדות?…

אז העניין הוא כזה, נאמר שהאוכל שאני אוכלת היה באמת לא מגוון ולא מרגש, רק לצורך הדיון נניח. הם לא מבינים את ההרגשה הזאת – להשתחרר מכלוב ולזכות בחיים שלי. הם לא מבינים שאחרי שחייתי שנים בכאבים, בתחושה שאני מורעלת מכל דבר שאני אוכלת, בעינוי מתמשך של  אי נוחות, גזים, ריצות לשירותים, מצבים בהם לא יכולתי לשלוט בצרכים שלי, תלות אינסופית בהורים, בחברים, ברופאים, תלות שבמצבים מסוימים אפילו הביאה אותי להיות קורבן של הקפירזות והכוחנות של הסובבים אותי, מצבים בהם הרגשתי מושפלת ומבויישת, חולשה אינסופית, דיכאון, חרדות, עינויים שלא אפשרו לי לחיות. אז אם הם לא מבינים את זה הם בטח לא מבינים שהיום כל רגע בחיים שלי הוא מתנה ששווה כל כך הרבה יותר מלוותר על אוכל שלא טוב לי.

והחולים שאני פוגשת, שמבינים היטב את העינוי הנוראי – רובם גם לא מבינים! כי הם כל כך התרגלו להאמין שאין מענה למחלה שלהם, וכל כך למודי אכזבות מכל מני עצות תזונתיות גרועות (או במקרה הפחות גרוע, בינוניות) שהם קיבלו, עד שנדמה להם שאני וויתרתי על התפריט הרגיל שהיה לי בשביל אולי להרגיש קצת פחות גרוע. הם לא מבינים שהם יכולים להגיע לבריאות כל כך הרבה יותר טובה מזו שיש להם היום, הם לא יודעים מה זה להיות בריאה, ועד כמה זה אפשרי!

תגלית מדהימה שהיתה לי כשנגמר העינוי הגופני של מחלתי – שהמצב הבסיסי של הגוף, התחושה הבסיסית של הגוף שלי. כשאני סתם לא עושה כלום יושבת בשקט ואין התרחשויות מובהקות בגוף שלי, היא מעין נעימות פנימית. התחושה היא לא ניטראלית, כשאין אצלי שום כאב מתגלה התחושה הפנימית ותחושה פנימית של בריאות היא לא ניטראלית, אלא היא נעימה כל כך! קשה לתאר את זה, אולי זה דומה לתחושה שכאילו מי מעיין נקיים שוטפים אותי לאט ובאופן תמידי מבפנים.

20160102_123132

והחופש, כשסבלתי – כמה השתוקקתי אליו! הרגשתי שלו רק הייתי מבריאה, דבר לא היה חסר לי והייתי מאושרת, הייתי יכולה לעשות כל מה שאני רוצה. ליצור, לבטא את עצמי, לטייל, לבלות עם חברים, ללמוד, להתחזק ולעשות פעילות גופנית, לאכול לשובע ובכיף, להיות בטבע ובשמש ולחיות את החיים האלה. חופשייה לעשות כל מה שאני אבחר בכל רגע, ולא משנה מה קורה. ורוב חיי לא ידעתי שאפשר להבריא ושאני אגיע לשם. כשאני בריאה יש לי מעין חוסן שמאפשר לי להיות בטוחה מול כל מה שמגיע.

ומול זה באמת קשה לי להבין איך אפשר לבחור בחיים של שניצלים, פיצות, בירות קפה או מה-שזה-לא-יהיה וסבל אינסופי, זה פשוט נראה לי לא הגיוני! ועוד יותר לא ברור לי איך אפשר לבחור בתפריט שמוצע לחולי קרוהן וקוליטיס, עוף מכובס עם אורז לבן, ושלא נדבר על אינשור… אני משתגעת ונחמץ לי הלב לראות אנשים שלא מצליחים לראות את כל הטוב שנמצא לרגליהם ממתין שהם יתכופפו לקטוף אותו. אני חושבת שגם אם התזונה שלי לא היתה טעימה ומרגשת יותר מכל תזונה אחרת שאני מכירה, עדיין הייתי בוחרת בה בזכות החופש והאושר שהיא מביאה לי, אבל לשמחתי הרבה זה לא המצב.

20160102_123042

הארוחה שבתמונות לא מתאימה לשלב ההחלמה מקרוהן, קולטיס או בעיות עיכול כי בשלב ההחלמה הגוף זקוק לתפריט מרגיע ופשוט, אבל היא מתאימה לשלב של רימסיה עמוקה שאפשר לכונן באמצעות גישת ההיגיינה הטבעית, שכדי לשמר אותה כדאי להתבסס על תזונה נכונה וקשובה של פירות, ירקות, אגוזים וזרעים.

תרומתי לארוחה עם החברים היתה הסושי שהיה הצלחה גדולה. אני לא אכלתי אף פעם סושי לפני כן, וזה היה לי מאוד טעים, גם לא סושי מבושל, אבל אלו שהגיעו עם סנטימנטים למאכל הזה השתוללו עליו.אז ללא הקדמות נוספות קבלו מתכון לסושי טבעונאי 🙂

12468104_10153562926504597_812969067_n

 מתכון לסושי טבעונאי

*את תמונת הסושי צילם אופר כץ.

פוסטים אחרונים:

אין תגובות

פרסום תגובה